החלטה בתיק רע"א 8384/03

1.        המשיב והמבקש הינם אספני אמנות. בשנת 1975 רכש המשיב במכירה פומבית בבית-המכירות קריסטי, ציור בצבעי שמן של חיים סוטין (להלן: הציור), שמקוריותו אושרה על-ידי פרופ' מוריס טוכמן. בשנת 1981 נכרת הסכם בין המבקש למשיב, לפיו מכר המשיב למבקש את הציור תמורת יצירות אמנות אחרות וכן 20,000 דולר. לפי ההסכם - שהועלה על הכתב על-ידי המבקש - קיבל עליו המשיב אחריות לאותנטיות הציור. הוסכם, כי ימציא את חוות-דעת של טוכמן, ואם הלה לא יאשר את אותנטיות הציור, תתבטל העיסקה, ואילו אם יתברר במהלך 10 שנים לאחר כריתת העיסקה כי הציור מזוייף, יפצה המשיב את המבקש בסכום השווה לערכו של הציור המקורי.

           פרופ' טוכמן לאחר בדיקת הציור חזר בו מחוות-דעתו בדבר מקוריות הציור, ובמכתב ששלח למשיב בשנת 1982, כתב כי נראה לו שהציור מזוייף. או אז, פנה המשיב למומחה בעל-שם נוסף, והלה אישר מקוריותו על-יסוד תצלום הציור. חוות-דעת זו הועברה למבקש. ברם, בשנת 1997, כאשר ביקש למכור את הציור בבית-המכירות סות'ביס, הוחזר לו הציור לאחר שהועבר לבדיקתו של פרופ' טוכמן בשל חשד של זיוף.

           המבקש פנה - והיה זה בשנת 1998  - למשיב במכתב ודרש ממנו לקבל מידיו חזרה את הציור ולפצות אותו בסכום השווה לשווי הציור המקורי. משסירב המשיב הגיש המבקש תובענה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו.

2.        בכתב-התביעה לא הזכיר המבקש את ההסכם - הגם שההסכם ושני עותקיו המקוריים נשארו בידיו - אלא ביסס תביעתו על עובדות לא נכונות, בגידרן טען, כי העיסקה נקשרה לאחר שהמשיב קיבל את מכתבו של פרופ' טוכמן  כי הציור מזוייף. הוא ביקש את תיקון התביעה רק לאחר שהמשיב, בכתב-הגנתו, הסתמך על ההסכם ואף צירף עותק שנשאר בידיו, בהסבירו כי בשל חלוף השנים שכח על קיום המסמך. בעדותו בבית-המשפט סיפר המבקש כי המשיב הסתיר מפניו את חוות-דעתו של פרופ' טוכמן, סיפר לו כי לא ניתן לקבל ממנו חוות-דעת ועל-יסוד דבריו אלה, הסכים הוא לפנייה למומחה אחר. המשיב מצידו העיד, כי בשעתו הוא הראה למבקש את מכתבו של טוכמן, הציע לו ביטול העיסקה או פנייה למומחה אחר. המבקש בחר בחלופה השנייה, ובכל זאת, בשל הספק במקוריות הסכימו להפחית את התמורה ולהעמיד את סכום הכסף על 6,000 דולר, וכן לצמצם את מספר יצירות האמנות שקיבל המשיב תמורת הציור. על-פי הסכם זה, שנעשה בעל-פה כך העיד המשיב, כי החזיר למבקש שתי יצירות אמנות וכן סכום השווה ל-14,000 דולר.

3.        בית-משפט השלום לא האמין לעדות המבקש ואילו לעדות המשיב - שמצא לה תימוכין בכתב-התביעה המקורי ובכתב הדרישה מהם עולה כי התמורה בשלב כלשהו הופחתה - נתן אמון. התביעה נדחתה איפוא.

           בערעורו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו טען המבקש, כי פירוש ההסכם על-פי אומד-דעת הצדדים מוביל למסקנה כי זכאי הוא לפיצוי שדרש, וכי מכל מקום, ממצאיו של בית-משפט השלום שגויים.

           טענות אלה נדחו. בית-המשפט המחוזי קבע כי את אומדת-דעת הצדדים יש לדלות, בראש וראשונה, מתנאי ההסכם, וכי בגדר תנאים אלה הוגבלה אחריותו של המשיב למקוריות הציור ל-10 שנים, בעוד שהפיצוי נדרש כעבור 16 שנים מביצוע העיסקה. ואילו בממצאים שבוססו על אמון שנתן בית-המשפט בעדים, לא מצא עילה להתערבות.

           מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפניי.

           בבקשה, המשתרעת על-פני 29 עמודים בנוסף לכרך נספחים, נכנס המבקש לפניי ולפנים חומר הראיות, תקף ממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום, תוך ציטוט נרחב מהפרוטוקול וטען, כי את ההסכם היה צריך לפרש על-פי מכלול התנאים ולא לבודד תנאי מתנאיו, ולעניין אומד-דעת הצדדים, חזר והסתמך על גירסת המבקש.

           דא עקא, שבבקשתו זו אין המבקש מצביע על עילה המצדיקה ערעור בגלגול שלישי, שכידוע, מותנה בקיומה של שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, וכזו לא מצאתי בטענות המבקש הנוגעות לעניינו של המבקש בלבד.

           אוסיף, כי טענותיו אף אינן יכולות להתקבל לגופן. שכן, משנדחתה גירסת המבקש כבלתי-מהימנה והתקבלה גירסת המשיב שנמצאה לה אף תמיכה, לא ניתן לקבל את פירושו להסכם.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ז בשבט תשס"ד (19.2.04).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: